לצלם זה לשים לב

תגובה על הספר "צילום חי" מאת שוקה גלוטמן

טלי תמיר

המצלמה, בידיו של גלוטמן, אינה כלי טכנולוגי, אלא מכשיר להכרת העולם וליצירת קומוניקציה. הצילום הוא לגביו פעילות הומאנית מובהקת ועיקרו - ביכולת של המצלמה להעמיד את האובייקט המצולם - יהייה מי או מה שיהייה - בפוקוס של החיים. לא כ"שישים שניות של תהילה" בנוסח הפופארט, אלא כהענקת חסד של מבט והארה.

את הספר התחיל גלוטמן לכתוב בהיותו בן 49, לאחר שהשלים 40 שנות צילום, כשהוא מחשב את התקופה מהרגע שבו קיבל את מצלמתו הראשונה, בגיל 9. השם - "צילום חי" מרמז על האופן שבו הצילום היה לחלק בלתי-נפרד מחייו ועל היותו שזור בזיכרונותיו האינטימיים ביותר. יחסו של גלוטמן לצילום ולמצלמות הוא יחס מאוד אישי המאפשר לו לכרוך זה-בזה את סיפור חייו הביוגרפי עם סיפור צמיחתו כצלם. דימוייו הפנימיים לגבי הצילום הם לחלוטין גופניים ותת-הכרתיים. כך, למשל, הלשכה האפלה של המצלמה דומה בעיניו לחלל הרחם החשוך שבו פוקח העובר לראשונה את עיניו ומבקש לראות ולהתבונן ואחד מן הזיכרונות המוקדמים ביותר שהוא משחזר בספרו הוא תמונת תינוק השוכב בעריסה - הוא-עצמו - ועיניו המשוטטות בחלל קולטות כתמי אור מרצדים, המהווים לגביו "מקור לנחמה ולבעתה". אור וחושך והריצוד ביניהם מעסיקים הרבה את מחשבותיו של גלוטמן. הוא זוכר את מגע היד הראשון בכפתור המצלמה, כאילו היה זה שערה הרך של נערה, ושומע בדמיונו את צליל הכפתור המשחרר את תריס המצלמה בפעולתו, כפרט מתוך רפרטואר אינטימי של צלילים. הוא משחזר את החוויה הצילומית הראשונה בחייו שצפה ועלתה מתוך חלל בית הוריו שהיה נקי מדימויים ויזואליים - "אלבום העשור". כבן לפליטים ניצולי שואה, המתאמצים להתאים-עצמם לחוויה התרבותית החדשה ולהסוות את זרותם, הצילום הפך בידיו של גלוטמן לצינור תודעתי המסוגל לחזור אחורה בזמן ואולי ללכוד כתמי אור שחמקו ולחזור ולהעלות - ולו במטושטש - דמויות שאבדו מן העולם. "צילום אחד היה שם תמיד". כותב גלוטמן, "צילום בגווני שחור-לבן שקטים, היה תלוי מעל למיטת הורי. היה זה צילום רפרודוקציה מתוך מקור מטושטש של צילום פספורט, ובו דמות גבר צעיר בחיוך נבוך, המסגיר כל כך מעט. נוכחותו השותקת של דודי, אחי-אבי, אשר אבד לעד במלחמה באירופה, ליוותה את כל ימי ילדותי." (פסקה מס. 15)

צילום אחד שהוכיח את כוח הקסם של הדימוי המצולם - להפוך את העבר להווה מתמשך ולמתוח את נוכחותם של דימויים עד אין-סוף והוא זה שכאילו קיבע לגבי גלוטמן את עיסוקיו העתידיים: רגישות מיוחדת לפליטים ומהגרים, היענות חריפה למצבי עזובה וארעיות, אירופאיות חיוורת מול מזרח צרוב-שמש. הקשר בין צילום לבין ארעיות, פליטות והגירה - ככלי המכיל בתוכו קפסולה של זיכרון שנקרע מן הזמן ומן העולם - חי בעוצמה רבה בספר של גלוטמן עד לכדי הקבלה ממשית בין גורלם של הפליטים הפלסטיניים שפגש בביקוריו במחנות הפליטים לבין התודעה המתפתחת שלו-עצמו כבן של פליטים שחוו גירוש והגירה.

רק למקום אחד סרב גלוטמן לקחת איתו מצלמה - לשירות הצבאי ולמלחמה. "הצילום והצבא לא התחברו" הוא כותב ומבין שהצבא - והמלחמה שבה השתתף - היו בשבילו טריטוריה טראומטית שהעדיף למחוק מן הזיכרון ולא לשמר באמצעות הצילום. יחסו האישי וההומני לצילום לא איפשר לו לערבב בין שני התחומים הללו. אבל בביקוריו במחנות הפליטים - ביקורים שהיה בהם עניין אנושי - המצלמה פתחה בפניו דלתות ולבבות והייתה בידיו לכלי קומוניקטיבי המגשר על פערים.

גלוטמן ידוע כצלם של "המקום הישראלי". בספריו הקודמים ובתערוכותיו השונות (כולל תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב ב- 2000), עסק במציאות הישראלית המתעתעת, וניסח את המבט המיוחד לו: זה התופס בדל-מציאות, פינה שכוחה, עזובה, ארעית וממורטטת, אך מכילה סממן אופייני ומזהה. השכול הישראלי, הטקסיות הפולחנית, המשפחה והבית היו נושאים שחזרו ונוכחו בעבודתו. אך בספר המהורהר שלו שואל גלוטמן את השאלה המובילה אותו במסעותיו הצילומיים: "האם הצילום יכול לגעת?" שלא כמו הציור, טוען גלוטמן, אין בצילום חוויה טקטילית. הצילום הוא כולו מהלך טכני של מפגש בין אור לחושך על גבי רגישות כימית. אך עובדה מכנית זו משאירה את גלוטמן באי-שקט. והוא מבקש לדעת אם הצלם נוגע בזמן הצילום באנשים המצולמים ואם לצילום יש השפעה על סימון מרחב הפרטיות של ההולכים ברחוב, ומצהיר ש"לצלם זה לתת תשומת לב". המשימה העיקרית של גלוטמן, על-פי הספר "צילום חי" היא משימה הומאנית של מגע ותקשורת. הוא אכן הוסיף על פעילותו כצלם התמחות בהנחיית קבוצות והתמחה בקבוצות של ערבים ויהודים ובספרו הוא מרחיב גם על מערכות יחסים אישיות וקרובות שהיו לו עם אמנים אחרים. גלוטמן פותח צוהר לקשריו עם מאיר אגסי ובמיוחד הקשר יוצא הדופן שהיה לו עם הצלם ואיש הקולנוע דוד פרלוב שגלוטמן עשה עליו סרט. רגע הפרידה של גלוטמן מפרלוב הגוסס מסרטן במיטת בית החולים הוא מן הרגעים המרגשים בספר.

"כל דבר ראוי לתשומת לב של מישהו ולו גם לרגע חולף" כתב גלוטמן וסימן את העין ואת חוש הראייה ככלי משמעותי בקשר עם העולם. המצלמה מחפה לפחות על זרות ראשונית אחת: היא יוצרת קשר-עין.

הספר מומלץ לא רק לחובבי צילום ישראלי או למוקיריו של גלוטמן עצמו אלא לכל מי שמתעניין בתהליך הסמוי מן העין של צמיחה של אמן מינקות לבגרות ובקשרים הסבוכים בין העולם הפרטי לבין המציאות הישראלית המורכבת. גלוטמן השכיל לאחות את כל אלה לגוף טקסטואלי אישי ומרתק, השומר על איפוק ומדייק במינון.